יש רגעים בפוליטיקה הישראלית שבהם המציאות עולה על כל סאטירה. רגעים שבהם הציבור משפשף את עיניו ושואל את עצמו: האם זה באמת קורה? אחד מאותם רגעים הוא עצם העובדה שאפי נוה מבקש להתמודד בפריימריז של הליכוד.

לא מדובר בעוד מועמד שנוי במחלוקת. לא מדובר באדם שנקלע בטעות לפרשה שולית או בכישלון חד-פעמי. מדובר באדם ששמו הפך במשך שנים לשם נרדף לפרשות ציבוריות, לסערות תקשורתיות, לחשדות, למחלוקות ולפגיעה קשה באמון הציבור במערכות השלטון והמשפט.

לכן השאלה האמיתית איננה האם אפי נוה רשאי להתמודד. במדינה דמוקרטית לכל אדם עומדת הזכות להתמודד בכפוף לחוק. השאלה האמיתית היא אחרת:

איך אדם שכל כך הרבה פרשות ציבוריות נקשרו בשמו, שכל כך הרבה ביקורת ציבורית הוטחה בו, שכל כך הרבה אזרחים רואים בו סמל לתרבות של קומבינות, מקורבים וניגודי עניינים, מסוגל להסתכל במראה ולהגיע למסקנה שהוא המועמד הראוי לייצג ציבור?

זו כבר לא שאלה פוליטית. זו שאלה פסיכולוגית. זו שאלה של מודעות עצמית. זו שאלה של תפיסת מציאות.

במשך שנים נחשף הציבור הישראלי לשורה ארוכה של פרסומים, הקלטות, עדויות, חקירות ופרשות שבהן הופיע שמו של נוה. חלקן הסתיימו ללא הרשעה, אחרות עוררו סערות ציבוריות עצומות, אך המכנה המשותף לכולן היה אחד:

פגיעה קשה באמון הציבור, הרי מנהיגות איננה רק מבחן משפטי, מנהיגות היא גם מבחן מוסרי וציבורי. אפשר להיות זכאי בבית משפט ועדיין להיכשל לחלוטין במבחן הערכים, אפשר להיות חף מפלילים ועדיין להיות בלתי ראוי לתפקיד ציבורי. זה בדיוק המקום שבו רבים מאזרחי ישראל מוצאים את עצמם שואלים כיצד אדם שעמד במרכז כל כך הרבה מחלוקות ציבוריות עדיין מאמין שהציבור מחכה לו בזרועות פתוחות.

פרשת “מין תמורת מינוי” לא נמחקה מהזיכרון הציבורי

קשה להתעלם מהעובדה שבעיני חלקים גדולים מהציבור, שמו של אפי נוה אינו מתקשר להישגים ציבוריים או לעשייה לאומית, אלא בראש ובראשונה לפרשת “מין תמורת מינוי” ולפרסומים שטלטלו את המדינה במשך שנים.

גם אם ההליכים הפליליים הסתיימו ללא הרשעה, הזיכרון הציבורי נותר חי וקיים.

עבור רבים, עצם הניסיון לחזור כיום לקדמת הבמה הפוליטית נתפס לא רק כמהלך פוליטי שנוי במחלוקת, אלא כסמל לבעיה עמוקה יותר בתרבות הציבורית הישראלית - התפיסה שלפיה הזמן מוחק הכול, שהציבור שוכח הכול ושאין מחיר ציבורי אמיתי לפגיעה באמון הציבור.

מבקריו מוסיפים וטוענים כי הפרסומים הרבים שנקשרו בשמו לאורך השנים, ובמרכזם הטענות שעלו במסגרת פרשת “מין תמורת מינוי”, ממשיכים להטיל צל כבד על ניסיונו לשוב לחיים הציבוריים.

לטענתם, גם כאשר הדיון המשפטי הסתיים, הדיון הציבורי והמוסרי נותר פתוח. הם סבורים כי מי שמבקש לייצג ציבור רחב חייב לעמוד לא רק במבחן החוק, אלא גם במבחן האמון, הדוגמה האישית והנורמות הציבוריות.

לכן, בעיניהם, השאלה המרכזית אינה האם אפי נוה רשאי להתמודד, אלא האם אדם ששמו נקשר במשך שנים לאחת הפרשות המטלטלות והמזיקות ביותר לאמון הציבור במערכת המשפט והציבוריות הישראלית ראוי לקבל מחדש את אמון הבוחרים.

גם בתוך המחנה הלאומי יש אי־נוחות גוברת

לצד הביקורת הציבורית הרחבה, נשמעים גם קולות חריפים מתוך המחנה הלאומי עצמו הסבורים כי עצם מועמדותו של נוה עלולה להפוך לנטל פוליטי ותדמיתי עבור הליכוד.

לטענתם, במקום לעסוק בביטחון, בכלכלה, במשילות ובהתיישבות, המפלגה עלולה למצוא את עצמה שוב ושוב נגררת להסברים על פרשות עבר ועל דמות ציבורית שמעוררת מחלוקת כה עמוקה.

יש מי שרואים במועמדות הזו לא ביטוי של ביטחון עצמי, אלא ביטוי לניתוק עמוק מהלך הרוח הציבורי.

לטענתם, ככל שהביקורת הציבורית נגדו נשמעת בעוצמה גדולה יותר, כך גוברת התחושה שמדובר במהלך המונע מאמונה כי כללי המשחק אינם חלים עליו כפי שהם חלים על אחרים. בעיניהם, זו אינה הפגנת כוח - אלא הפגנת חוסר מודעות.

מבקריו החריפים ביותר טוענים כי עצם המועמדות משדרת מסר בעייתי : כאילו אין משמעות למחיר הציבורי של פרשות עבר, כאילו אין חשיבות לשאלת האמון הציבורי, וכאילו די בחלוף הזמן כדי למחוק כל ביקורת.

בעיניהם, זהו בדיוק המסר שמרחיק אזרחים מהפוליטיקה ומעמיק את תחושת הציניות כלפי המערכת הציבורית.

“זו לא חזרה לפוליטיקה – זו בדיקה של גבולות הציבור”

אחד ממבקריו, בכיר ומוכר במחנה הליכוד הגדיר זאת כך: “הבעיה היא לא רק אפי נוה. הבעיה היא המסר. אם אדם ששמו נקשר לכל כך הרבה סערות ציבוריות חושב שהוא יכול פשוט לחזור כאילו דבר לא קרה, אז משהו עמוק השתבש בתרבות הציבורית שלנו.”

ממקורביו של נתניהו נמסר : “יש כאן תחושה של היבריס מוחלט. כאילו הציבור שכח, כאילו השנים מחקו הכול, כאילו אין משמעות לאמון הציבור. זו תפיסה מנותקת מהמציאות.”

פעיל פוליטי ותיק שהתנגד למועמדות תיאר זאת במילים חריפות: “הליכוד לא צריך יריבים מבחוץ כאשר הוא נדרש להסביר שוב ושוב את מועמדותו של אדם שמעורר מחלוקת כה עמוקה. זו מתנה לכל מי שרוצה לפגוע בתנועה.”

מבקר נוסף ניסח זאת כך: “הסיפור כבר מזמן אינו משפטי. השאלה היא ערכית. מנהיגות נבחנת גם ביכולת להבין מתי הציבור איבד אמון ומתי נכון לקחת צעד אחורה.”

ואולי הציטוט החריף ביותר שנמסר ע״י ח״כ ממחנה הליכוד נשמע כך: “יש אנשים שנופלים, לומדים לקח וחוזרים צנועים יותר. ויש אנשים שנופלים ומשתכנעים שהם בכלל לא נפלו. זו בדיוק הסיבה שהציבור מתקשה לקבל את המועמדות הזו.”

היבריס או אובדן מוחלט של מודעות עצמית?

האם מדובר בהיבריס?

היבריס הוא אותו מושג עתיק מהטרגדיות היווניות המתאר מצב שבו אדם משתכנע שהוא גדול מהמציאות, גדול מהביקורת וגדול מהנורמות החברתיות המקובלות. הוא מתחיל להאמין שכללי המשחק חלים על כולם חוץ ממנו.

שהעבר כבר נשכח, שהציבור טיפש, שהזיכרון הקולקטיבי קצר, שהכול ניתן למחיקה באמצעות קמפיין מוצלח. ייתכן שזו בדיוק התופעה שאנו רואים כיום אבל קיימת גם אפשרות נוספת. אפשרות מטרידה יותר.

אולי מדובר פשוט באובדן מוחלט של מודעות עצמית, אדם בעל מודעות עצמית מבין כיצד הוא נתפס בעיני הציבור, אדם בעל מודעות עצמית יודע לזהות מתי הגיע הזמן לקחת אחריות, לסגת הצידה ולתת לאחרים להוביל, ומבין שלא כל דבר שהוא יכול לעשות, הוא גם צריך לעשות וכאשר אדם מתעלם מכל הסימנים, מכל הביקורת, מכל הדחייה הציבורית, וממשיך להתנהג כאילו מדובר בתקלה שולית בדרך לקריירה פוליטית חדשה - קשה שלא לתהות האם הוא עדיין מחובר למציאות כפי שרוב הציבור חווה אותה.

מבחן לא רק לאפי נוה - אלא לציבור כולו

האבסורד גדול אף יותר כאשר מדובר בליכוד. מפלגה לאומית גדולה, עם מאות אלפי בוחרים, עם שורה ארוכה של מועמדים, פעילים ואנשי ציבור ודווקא מתוך כל האנשים הללו, מופיעה שוב מועמדות שמעוררת מחדש את אחת המחלוקות הציבוריות הגדולות של העשור האחרון. הפריימריז הקרובים אינם מבחן רק עבור אפי נוה, הם מבחן עבור מתפקדי הליכוד, מבחן לשאלה האם החברה הישראלית עדיין יודעת להציב גבולות והאם הציבור עדיין יודע לומר שיש מעשים, התנהגויות ופרשות שמותירות חותם ציבורי שלא ניתן למחוק באמצעות סיסמאות והאם עדיין קיים בישראל קו אדום שממנו לא חוזרים ישירות אל קדמת הבמה הציבורית.

כי בסופו של דבר, השאלה איננה רק מי רשאי להתמודד השאלה היא מי ראוי להתמודד והשאלה הזאת חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק.